מאגר מידע
מאגר מידע > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי

מחיבת ציון אל הציונות: ז | מחבר: אלכס ביין

החברה ההיסטורית הישראלית

נקודת-המוצא היא, כפי שבירנבוים הבהיר בצדק, המלה "ציון". מתי נעשתה מלה זו למונח המגדיר תפקידים אקטואליים? ידוע לכל, שבחוגי היהודים במערב, אלה, שחתרו להשגת שיווי הזכויות ולהגשמת האמנציפאציה, נתעלה המושג "ציון" יותר ויותר לתחום המופשט והסמלי, והובן לבסוף על ידי רבים – לא בלא השפעת השימוש הנוצרי – כגילום אידיאלים מוסריים נעלים, ללא שריד של מציאות ארצית. הרצל יכול להעיר בצדק, בפולמוסו נגד רבה של וינה, מוריץ גידמן, שבעיני גידמן ומצדדיו יש למלה ציון כל משמעות – פרט לציון41. אם מבקשים לתאר את היהדות כעדה דתית בלבד, אסור שהמלה ציון תכיל רמז כלשהוא לאדמה, לממשות לאומית. במקום בו קשה היה להשיג תכלית זו על-ידי פירוש מופשט, כגון בתפילות לשיבת-ציון, עמדו וערכו את הסידור מחדש כך, שתפילות לשיבה אל המולדת העתיקה לא תסתורנה את התקווה החדשה, למצוא מולדת בארצות מגוריהם של היהודים, ואת האמונה, שכבר מצאו שם את מולדתם. בהיאבקות עם זרם זה ביהדות, שמטרתו היתה הטמיעה הגמורה והוויתור על כל תודעה ועל כל רצון לאומי-עצמי, קמה והתפתחה התנועה הלאומית והארץ-ישראלית החדשה. במחשבת המבשרים42, כגון אלקלעי, קלישר והס, חזר המושג "ציון" וקיבל – אצל כל אחד מהם לפי שיטתו – משמעות טריטוריאלית, מבלי שקיפחו בכך את הזוהר הדתי והמוסרי הקורן ממנו במסורת. אולם כקול-קורא למען יישוב ממשי של ארץ-ישראל אין משתמשים במלה זו לפני שנות השמונים של המאה הי"ט, כאשר הופיעו, אחרי הפרעות בדרום רוסיה, הניצנים הראשונים של תנועה עממית יהודית ברוסיה וברומניה למען חידוש יישובה של ארץ ישראל. האגודות השונות, שנוסדו בראשונה באופן בלתי תלוי זו בזו, והתארגנו בוועידת קאטוביץ ב- 1884 בארגון רופף למדי, מקצתן בחרו לעצמן שמות מתקופת שיבת-ציון הראשונה (כגון זרובבל, עזרא, נחמיה וכדו'), אך רובן השתמשו במלה "ציון", לחוד או בצירוף עם מלה אחרת43. בייחוד נתקבל כשם כולל לחברי התנועה הצירוף "חובבי-ציון", וכשם לתנועה עצמה נתקבל, כנראה החל משנת 1884, הצירוף "חיבת-ציון"44. הצירופים חובבי-ציון, וחיבת-ציון ביטאו בעיקר שתי מגמות, מהותיות למצדדי התנועה: ראשית, את השאיפה לארץ-ישראל כנגד הכיוון שדגל בהגירה לארצות הברית; ושנית את האהבה לארץ וההתמסרות ליישובה45.

בחירת ארץ-ישראל כמרכז לאומי יכולה היתה להיות פרי ההכרה השכלית, שאין לחפש מולדת חדשה כאשר קיימת מולדת היסטורית, שכוח-משיכתה, לפחות מבחינה דתית, רעיונית ומוסרית, לא תש, למרות מאות שנות הפרידה מעליה. לעומת זאת היתה האהבה לציון, לפי כל מהותה, תופעה אי-ראציונאלית, שצמחה על קרקע דתית, אף שאצל רבים היא באה לידי ביטוי אך ורק בתחומה של עבודה מעשית חילונית בארץ או בייסוד מפעלי-עזרה וקיבוץ כספים בשביל המתיישבים בה. האהבה לארץ ישראל באה זמן מה כמעט במקומו של הרעיון הלאומי, שמטעמים תכסיסיים לא היה כדאי להבליטו בגלוי, או שביקשו לשכחו ולהשכיחו לעת-עתה, אם מפני שהדור טרם הוכשר, ואם מפני תפיסתם המדינית של יהודי התפוצות. כזאת היתה בייחוד דעתם של רבים מיהודי אירופה התיכונית והמערבית, שהיו נכונים לתמוך בתנועת ההתיישבות כ"חובבי-ציון", בלי שיסתרו בכך את טענתם, שארצות מושבותיהם הן ארצות מולדתם.

בירנבוים וחבריו קיבלו בראשונה את המושגים הללו כמובנם במזרח אירופה. ואולם הם חיו את חייהם בסביבה שונה, גדלו על ברכי מסורות אחרות, וכך נטו גם בשאיפותיהם לכיוונים אחרים. הם ישבו בארצות, שבהם כבר ניתן ליהודים שיווי זכויות, ותהליך סיגולם לסביבתם התרבותית הרחיק לכת. הבעיות המדיניות, החברתיות והתרבותיות של הסביבה העסיקו משום כך גם אותם ועד כדי כך, שלעתים אף לא הגיעו בדיוניהם להכרת ייחוד מעמדם כיהודים, אלא תוך כדי התדיינות בבעיות אלה. בירנבוים, למשל, היה זמן מה קרוב מאוד לסוציאליזם וגדל באווירת המלחמות הלאומיות, ששררה במונארכיה האוסטרית-ההונגארית. י. מ. בודנהיימר בקלן והיינריך לווה במאגדבורג התחנכו כיהודים מתבוללים ברייך הגרמני של ביסמארק, ובאו לידי תפיסה לאומית של שאלת היהודים רק לאחר נפתולי-מחשבה וכתוצאה מחוויות אישיות. גורל זה היה משותף לרבים מיהודי המערב. בחיי כולם הכריעה את הכף שנאת-היהודים, שנתחדשה בחריפות בלתי צפויה, קיבלה ביסוס חדש בתורת הגזע וסביב שנת 1880 גם שם חדש במונח "אנטישמיות", ובשם זה נתגלתה יותר ויותר כתנועה כובשת את חיי הציבור46.

דור צעיר זה של המצדדים ברעיון-ציון במערב אירופה לא יכול היה להפיץ את תורתו אלא מתוך ויכוח מתמיד עם הזרמים החברתיים והרעיוניים השליטים בסביבתם. אמנם רעיונות אירופיים אלה פעלו בראשונה גם על מעוררי תנועת חיבת-ציון במזרח-אירופה ומארגניה. פינסקר התפלמס אתם באבטואמנציפאציה שלו, וכמותו עשו אישים כמ. ל. לילינבלום, מאכס מאנדלשטאם והמהפכנים הצעירים, שהתארגנו בחברת ביל"ו. אך בהמשך הזמן הלכו רעיונות אלה ונדחו מפני העבודה המעשית של קיבוץ תרומות לתמיכה בקומוניסטים הסובלים בארץ-ישראל. האכזבה בשל ההתקדמות האיטית ובשל כשלונות שונים עוררה את אחד-העם לתבוע את העמקתו של רעיון-ציון: כיבוש הלבבות, ליכוד העם באהבת-ציון, הם הנחה והכשרה קודמת לעבודת התיישבות נרחבת ושיטתית יותר. הוא חידש קריאה זו ולא נלאה להזהיר מפני אקטיביזם התיישבותי קודם שהחיבה לציון תכבוש את הלבבות כיבוש שלם. חוגי הצעירים באירופה התיכונית והמערבית, שאך מעטים מהם קראו אז את דבריו, היו תמימי דעים אתו; אך בעיניהם היתה הדרך הטבעית להעמקת מחשבת התנועה ההיאבקות עם האידיאולוגיות השליטות בסביבתם.

אידיאולוגיות אלו היו, כפי שכבר ראינו, מגוונים שונים. קיים היה הנציונאליזם כזרם שליט בזירת הפוליטיקה והתרבות, על שני גידולי-ספח שלו: השוביניזם והאנטיסמיטיזם; לעומתם עמדו הליבראליזם, הסוציאליזם והקומוניזם. – היו עוד האינדיווידואליזם, האנארכיזם והניהיליזם, הקוסמופוליטיזם והאינטרנאציונאליזם – אם נזכיר רק את החשובים שבזרמים הללו. כמונחים היתה משותפת לכל אלה הסיומת "איזם" (בגרמנית ismus, באנגלית ism ובצרפתית isme). צירופי-מילים עם סיומת זו מופיעים במאה הט"ז והי"ז ככינוי לתפיסות פילוסופיות, והחל מסוף המאה הי"ח ובייחוד במאה הי"ט הועתקו ככינויים לתנועות החברתיות והפוליטיות, ובייחוד לאותן התנועות שקמו בעקבות רעיונות המהפכה הצרפתית ונתפשטו והתארגנו ארגון אחיד47. משמעותה של סיומת זו היא העלאת מלת-השורש לדרגת שיטה פילוסופית48, השקפת-עולם או רעיון מרכזי, שבהגשמתו רואים חברי התנועה את תכלית חייהם. כדוגמה מציינת המלה לאום (Nation) דבר שבטבע, דבר קיים ונתון; ואילו המונח לאומיות (nationalismus) מורה על אידיאה מבוססת על נתון זה, השקפת-עולם, וגם מטרה. כיוצא בזה אינדיבידואום – אינדיווידואליזם, ליבראל – ליבראליזם, אנארכיה – אנארכיזם וכו'.

המסקנה: אם הדוגלים ברעיון-ציון במערב קראו לעצמם, בעקבות בירנבוים, בשם "ציוניסט", והצהירו, שמטרתם היא הגשמת ה"ציוניסמוס" – משמע הם ניסו להעלות את שאיפותיהם לדרגת השקפת-עולם פוליטית מודרנית, שבכוחה לעמוד בפני שאר ה"איזמים" המקובלים בסביבתם.

לחלקים נוספים של המאמר:

מחיבת ציון אל הציונות: א
מחיבת ציון אל הציונות: ב
מחיבת ציון אל הציונות: ג
מחיבת ציון אל הציונות: ד
מחיבת ציון אל הציונות: ה
מחיבת ציון אל הציונות: ו
מחיבת ציון אל הציונות: ז (פריט זה)
מחיבת ציון אל הציונות: ח
מחיבת ציון אל הציונות: ט
מחיבת ציון אל הציונות: י
מחיבת ציון אל הציונות: יא

הערות שוליים:

    41. הרצל, Gesammelte Zionistische Schriften, כרך א', עמ' 145.
    42. על המושג "מבשרי הציונות" ר' יעקב כץ, במאסף "שיבת ציון", כרך א', עמ' 105-91.
    43. עי' על כך ע. שוחט: סמלים והווי בחיבת ציון. "שיבת ציון", ב-ג, עמ' 250-228, בייחוד עמ' 239-231.
    44. ע. שוחט, שם, עמ' 231, הערה 12. ועיין גם הערתו של בנציון דינור בספרו "חיבת ציון" (תל-אביב תרצ"ב, כרך א', עמ' 91, הערה 1): "השם הנפוץ ביותר היה 'חובבי ציון', שהיה שם כולל בשנות השמונים, כמו שבשנות הששים והשבעים היה השם הכללי 'יישוב ארץ-ישראל'". וכן אצל אחד העם, על פרשת דרכים, כרך א', הקדמה למהדורה ראשונה, תרנ"ה, עמ' VII: "שם 'חבת ציון' רגיל כל כך על כל לשון זה כחמש עשרה שנה...".
    45. נתן בירנבוים הגדיר את תרגום המלה "חובבי ציון" לגרמנית: Zionsfreunde בעתונו "זרובבל" מ-29 בספטמבר 1886 במלים אלה: "Zionsfreunde. Mit diesem Namen warden alle diejenigen bezeichnet, welche direct oder indirekt sich die Aufgabe gestellt haben, dsa heilige Land der Vater auf dem Wege der Kolonisation von Neuem mit ackerbautreibenden Juden zu bevolkern. Die von diesen Zionsfreunden gebildeten Vereine zahlen gegenwartig im ganzen ca. 16,000 Mitglieder".
    46. ר' לכך מאמרי, שנזכר לעיל, הערה 5.
    47. ר' על כך, בין השאר, ר' קבנר: Zur Begriffsbildung der Kulturgeschichte. H. Z. 149.
    48. עי' למשל הגדרתו של נוח ובסטר ב-Dictionary of the English Language, ספרינגפילד 1867: "The English termination – ism, denoting the theory, doctrine, spirit or abstract idea of that signified by the word to which it is appended".


ביבליוגרפיה:
כותר: מחיבת ציון אל הציונות: ז
מחבר: ביין, אלכס
שם ספר: ספר-יובל ליצחק בער: במלאת לו שבעים שנה
תאריך: 1961
הוצאה לאור : החברה ההיסטורית הישראלית
בעלי זכויות: החברה ההיסטורית הישראלית
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית